מאז ומתמיד לא היה לי ספק שארצה לעסוק במקצוע טיפולי, כזה שמחולל שינוי בחיים של אחרים, חיפשתי תחום שמשלב בריאות וטיפול רגשי. צמצמתי את האפשרויות והתלבטתי בין מדעי התזונה לבין קלינאות תקשורת כשעדיין לא ידעתי עד כמה תחום התזונה יהפוך לחלק גדול מחיי.
מיד לאחר שחרורי מהשירות הצבאי אובחנתי כסובלת מאי ספיקת כליות סופנית והמעבר החד מבחורה בריאה שאוכלת מה שבא לה לערמות של הגבלות ואיסורים היה מטלטל.
החוויה החזקה ביותר שנשארה איתי מתקופת טיפולי הדיאליזה סבבה סביב נושא האוכל.
תקופה זו של חצי שנה שכללה הגבלות ואיסורים השאירה חותם שלקח שנים רבות להשתחרר ממנו.
ב-13 השנים האחרונות אני מושתלת כליה וחזרתי לאכול תזונה מגוונת אך במשך שנים רבות לאחר טיפולי הדיאליזה יומי התנהל עם מחשבות בלתי פוסקות סביב מה אוכל בארוחה הבאה? סביב הרצון לא לפספס כלום, אכילה לא קשובה לעצמי, לפעמים אכילה עד הרגשה לא טובה.
הניסיון האישי עזר לי לגבש את הגישה בה ארצה לטפל במטופליי מתוך הבנה עמוקה שהימנעות מאוכל מסוים לכל מטרה שהיא פשוט לא עובדת, היא יוצרת חסך ומעגל בלתי נגמר של רגשות לא בריאים עם האוכל שלנו, הדלק שלנו, אחד ממקורות ההנאה שלנו.
הגישה הזו בה אני מאמינה בכל ליבי, מלווה אותי בחיי האישיים והמקצועיים וכל מטופל שאצליח להעביר לו גישה זו, בין אם מטרתו לרדת במשקל, לאזן סוכר או בתחום ההתמחות שלי – נפרולוגיה (איך לא?) זה עולם ומלואו בשבילי.
לא יכולתי לבחור במקצוע יותר מספק מהמקצוע שלי, שאני חיה ונושמת בכל תא בגופי, או שאולי המקצוע בחר בי?
שירית
